said שבת פרשת תצוה י' אדר ראשון תשמ''א. The מאמר is found in ספר המאמרים מלוקט of the רבי, in the first הוצאה it's on page חלק ו' page קכ''ט, and in the second הוצאה it's in the volume that has month of אדר, page ל''ד. This מאמר, when came out, it was מוגה לכבוד פורים קטן תשנ''ב, which is the last פורים קטן before כ''ז אדר. The רבי stood and after he came back from the אוהל on Tuesday פורים קטן תשנ''ב, the רבי gave out himself בידו הקדושה the מאמר to everyone, אנשים נשים וטף. Now this is the last מאמר the רבי was מגיה and that the רבי gave out, and ממילא by חסידים this has definitely שייכות to ג' תמוז, similar to what the רבי explained בנוגע the פריערדיקער רבי that the last מאמר, which was באתי לגני, that he gave out right before יו''ד שבט, that is basically like the צוואה. This is the last מאמר that contains everything that the רבי wants, that the פריערדיקער רבי wanted for us to know for the future. So similarly, חסידים say that this מאמר that the רבי gave out, was מגיה and gave out, the last one before ג' תמוז, this is before כ''ז אדר, which was last time the רבי was able to speak as far as the מאמרים that he gave out and able to give it out. So this is the מאמר that is נוגע to the future and this is basically the רבי giving us insight and telling us what to do for now on the future. That's why this מאמר is a very very special מאמר that חסידים learn as a הכנה to ג' תמוז. We're going to divide this מאמר into three parts, which means we're going to learn today and next Wednesday another part, and then the Wednesday after that, the Wednesday before ג' תמוז, another part. And we're going to start now inside the מאמר. The מאמר starts with the פסוק ואתה תצוה את בני ישראל. The beginning of פרשת תצוה says the אייבערשטער said, \"And you shall command the אידן ויקחו אליך שמן זית זך, they should take to you olive oil that's pure, כתית למאור, that's squeezed, crushed למאור, in order to illuminate, to shine, להעלות נר תמיד, to bring up, to light the נר תמיד, the מנורה that was shining constantly.\" Which means that the אייבערשטער told משה רבינו, they should bring to You command the אידן, they should bring to you the oil that they will use for lighting the מנורה. וידועים הדיוקים בזה, we know the קשיות, the דיוקים that we have on this מאמר, on this פסוק I mean, דבכל הציווים שבתורה, in all the commandments of the תורה נאמר it says צו את בני ישראל, וכיוצא בזה it says command the אידן. When the אייבערשטער told משה רבינו to tell the אידן he said, \"Command the אידן,\" or a similar לשון. וכאן נאמר, here it says ואתה תצוה, \"You shall command.\" It adds the word ואתה תצוה, \"You shall command\" את בני ישראל. So לכאורה the קשיא is, why is this פסוק different than the other places? Why here does the תורה write a different expression ואתה תצוה rather than, like always, צו את בני ישראל? ולהוסיף, the רבי says we could add, דהדיוק מה שכתוב ואתה תצוה, this דיוק why it says ואתה תצוה, הוא לא רק בהלשון, it's not only a קשיא why the לשון is different. Simple פשט you would learn that the problem is, why is this a different לשון than it says other places? That means that even if the two לשונות would have the exact same meaning, it also would be a קשיא. The קשיא is, why change? If it always says one way, why does the תורה change it here? But the רבי the רבי says באמת the קשיא is not only that it's a different לשון, אלא גם בהתוכן, even in the תוכן of what the words mean there's a difference. דהלשון ואתה תצוה משמע, because the words ואתה תצוה seems it seems to be saying שמשה הוא המצוה, that משה is the commander. צו את בני ישראל means you command, but there's no stress there that משה is the one that commands it. Here it's משמע that he says ואתה תצוה, you command, as if it's your command. וצריך להבין, you have to understand, הלא משה הרי משה הוא השליח למסור לישראל ציוויו של הקב''ה, משה is only the שליח to give over to the אידן the ציווי of the אייבערשטער. ולמה נאמר ואתה תצוה, why does it say you should command? It's not that משה commands, משה says what the אייבערשטער commands, and the words ואתה תצוה seems to be saying you shall command. So why does the תורה write such a לשון? גם צריך להבין, we also have to understand מה שכתוב, what the פסוק says, ויקחו אליך, the אייבערשטער said they should take to you, meaning שיביאו השמן למשה, אליך, that they should bring the oil to משה, to you. לכאורה, כיון שהעלאת הנרות היתה על ידי אהרן, since the lighting of the מנורה was through אהרן, למה הוצרכו להביא את השמן אל משה, why did they have to bring the oil to משה רבינו? They could have brought it directly to אהרן. So why does the פסוק, why did the אייבערשטער say to משה ויקחו אליך שמן זית זך? גם צריך להבין, we also have to understand מה שכתוב, he says שמן וגו' כתית למאור, it says the oil shall be crushed to use for what? למאור. דלכאורה דהוה ליה למימר שמן וגומר להאיר. He should have said the לשון that he should have the oil להאיר, to shine. מאור is the source of light. So why does it say it should be למאור? It should say take the oil להאיר, that this oil will shine because this oil will be the one that will make the fire, so it will shine. Why does it say כתית למאור? מאור is the luminary, and what he's trying to say here, this will be oil used להאיר. גם צריך להבין, we also have to understand, והפסוק שלאחרי זה נאמר מערב עד בקר. The פסוק later it says that the מנורה will be lit and light מערב עד בקר, from evening to morning, וכאן נאמר, and here it says, להעלות נר תמיד, that they should light the candle forever. תמיד means constantly. Now I want to explain that the קשיא that the רבי asks here is not a קשיא that there's a סתירה. It's not a contradiction between the two פסוקים, that one פסוק says it's constant, and the other פסוק says it's only from evening to morning, and then it won't burn, then the next night again from evening to morning, so it's not constant. That's not a קשיא, because רש\"י himself says that the word תמיד could mean something that you do always at the same time could be called תמיד, even though it doesn't mean it's constant. Sometimes the word תמיד does mean constant, like it says בנוגע the לחם הפנים. So the פסוק says לחם פנים תמיד, that the לחם הפנים are always in front of השם, always on the שולחן. That is true, because the שולחן where the לחם הפנים laid always had the לחם, there was never a moment without the לחם הפנים. They would put it down on שבת, next שבת take it off, but before they managed to take it off, they would put on the new one, so that was ממש תמיד. But sometimes the word תמיד could mean like the קרבן תמיד. קרבן תמיד, you only brought the תמיד every day twice a day, once in the morning, once in the evening, so it wasn't תמיד constantly a קרבן, but that's still called תמיד because it's always the same thing. So here too, when it says the word תמיד doesn't necessarily mean forever, so there's no contradiction between the two פסוקים why here it says the word מערב עד בקר, from evening to morning, and the other פסוק says תמיד. The קשיא is, why does he change the לשון? Even though you could say that it's not a contradiction so they both mean the same thing, but why should he change it? Why doesn't the תורה stick to the same לשון? Why one place he writes מערב עד בקר and other place he writes תמיד? Before I continue, I want to mention that the procedure will be anybody who has a question and wants to send in the question, you could send it in through the box where it says question, and after every two סעיפים I will stop for a few a moment to see if there are any questions, and then if I'll be able to answer it, I'll answer it. And then then we'll continue, or if there's no no questions or I don't know the answer, then we'll just continue. So here we have four קשיות that the רבי asked on this פסוק ואתה תצוה. And to make it clear, one קשיא is why does it say ואתה תצוה, not צו את בני ישראל? The other question is why did they have to bring the שמן, why does the פסוק say ויקחו אליך שמן, they have to bring the שמן to משה? The other קשיא is why does it say כתית למאור, not כתית להאיר? What's the stress here למאור? And the other קשיא, the fourth קשיא is why does he change, one place it says מערב עד בקר and one place it says להעלות נר תמיד? ומבואר, כפי שפירש כ\"ק מו\"ח אדמו\"ר, so the פריערדיקער רבי explains, במאמרו הידוע, in the famous מאמר, דיבור המתחיל וקבל היהודים, שנאמר שנאמר בפורים קטן תרפ\"ז, that he said פורים קטן the year תרפ\"ז, which in English is 1927. And this is a famous מאמר because the פריערדיקער רבי said it with great מסירת נפש. We know that the פריערדיקער רבי was in מוסקבה, Moscow then, and he was going to speak in the שול, say a מאמר, coming into שול, he was warned that you should know that the the agents of the ג.פ.או., which is equivalent to KGB, are going to be there and they're looking after you and they're following you, and every word that you say will count. So they warned the פריערדיקער רבי you should be very careful what you say, don't say anything that will get them angry. And the פריערדיקער רבי didn't care and he said that מאמר, and in the מאמר he spoke very clearly how you have to go מסירת נפש against those that are trying to stop you from יידישקייט, etc., etc. And בדרך הטבע it seems that this was one of the reasons why he was later arrested, just a while later, this was פורים קטן, and this was ט\"ו סיון he was arrested. So this is a famous מאמר where the פריערדיקער רבי said, besides the תוכן of the מאמר is famous, it's he said it מתוך מסירת נפש ממש, פשוט בגשמיות. So in that מאמר the פריערדיקער רבי explains that ציווי, that בכלל the concept of a ציווי, which is connected to the word תצוה here, הוא צוותא וחיבור. Besides the simple פשט in the word צו, or תצוה, which is command, it has another meaning: the word צו, ציווי, means connection. בלשון קודש, the word ציווי means connection. וזהו ואתה תצוה את בני ישראל. This is the פשט in the פסוק: אתה תצוה את בני ישראל, not only פשוט פשט that you shall command the אידן, but שמשה הוא מקשר ומחבר את בני ישראל עם אין סוף, that משה רבינו connects the אידן with the אויבערשטער, with אין סוף. So that's how he טייטשט the פסוק: ואתה תצוה, you shall connect את בני ישראל, the אידן. Connect to who? So the רבי says here, it's to connect to אין סוף, to connect to the אויבערשטער. But in the הערה the רבי writes that this is in one מאמר it says that the connection, in some מאמרים it says the connection is with the אויבערשטער, but in a different מאמר, in this מאמר of, the מאמר the רבי quotes here, there he just says ואתה תצוה means you shall connect בני ישראל, which the פשט could be, he doesn't add connect the אידן to the אויבערשטער, could be the פשט to connect the אידן amongst themselves. And we'll see later in the מאמר that this פשט is also נוגע to the whole ביאור that the רבי is saying here. But the simple פשט, the way we're learning here, is that it means ואתה תצוה, you shall connect את בני ישראל, you connect the אידן to the אויבערשטער. That means על ידי שמשה משפיע לישראל, and then the פסוק continues, that through משה being משפיע to the אידן, meaning שמקשר אותם באין סוף, that משה connects them to the אויבערשטער, to אין סוף, על ידי זה נעשה יתרון והוספה במשה. This add something, it makes something extra in משה. In other words, he טייטשט the פסוק, as the רבי will explain, ואתה תצוה את בני ישראל, you connect the אידן to the אויבערשטער. What will happen as a result? ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור. Then they'll take to you. That means that through that, the אידן, by you connecting the אידן to the אויבערשטער, then the אויבערשטער, they will add something to you. This concept of שמן זית זך will be added to משה רבינו through the אידן. And the רבי explains it, because משה וישראל הם דוגמת ראש ורגל. משה and the אידן is compared to the head and the foot. כמו שכתוב, like it says in the פסוק, שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו. משה רבינו said the 600,000 אידן that I am amongst them. But the way he expressed himself, he said not שש מאות אלף people, אנשים, שש מאות אלף רגלי. רגלי means feet. So there is an expression to say people, you refer to people as רגלי, but לפועל, since he uses the לשון רגלי, he's trying to say that there are 600,000 people who are the רגל of משה רבינו. דהא כל ישראל הם הרגליים דמשה רבינו, all the אידן are like the feet of משה רבינו. משה הוא הראש שלהם, and משה is their head. And normally we know that since משה is the head and the אידן, the rest of the אידן are like the feet, so משה is the one that connects them to the אויבערשטער, because he is the head. To mention here what it says in תניא פרק ב׳, when he talks about how by being מקושר to the צדיק then you're connected to the אויבערשטער, so he explains there, because the אידן are a קומה שלמה, the אידן are like one big body. And the body is made up of many parts. You have the head and you have the rest of the body, you have the feet. The connection of the child to a father is through his head. The head is the one that understands the father. So the head of a person is the one that connected to the father. But being that the feet are connected to the head, and the head is connected to the father, so the feet are also connected to the father. ממילא, the אידן who are the feet of משה רבינו get connected through משה רבינו who is the head to the אויבערשטער. But just like the משל of the feet, besides the fact that because the head, it connects the feet to the father, in this case connects the אידן to the אויבערשטער, כמו שבאדם, there's another thing here, just like by a person, הרגליים מוליכות את הראש למקום שהראש מצד עצמו לא יכול להגיע לשם. Just like the feet could take a person, could take the head to a place where the head itself can't go. If a person wants to go someplace, in his head he knows he wants to go someplace, if not for the feet, he can't get there. So that means that the feet have something over the head. The feet add something to the head. So as much as we know that the head is the עיקר, and the head connects the feet to wherever it's supposed to connect, nevertheless, because the feet are connected to the head, the feet do something that the head doesn't have, and the head gains from the feet. כמו כן, במשה וישראל, the same is by משה and the אידן, שעל ידי ישראל, through the אידן, which are הרגליים דמשה, the feet of משה, מיתוסף עילוי במשה, there is some עליה, something extra that happens in משה רבינו. וזהו מה שכתוב, that's the פשט, שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו. There are 600,000 feet of people of the nation which אשר אנכי בקרבו. So the רבי טייטשט here, what it means is, שעל ידי רגלי העם, through the feet of the people, which means the אידן who are considered the feet, נמשך הגילוי דאנכי בקרבו של משה. In משה, there's an addition of אנכי. He טייטשט that שש מאות אלף רגלי העם, that through the רגל, אשר, then, אנכי, the אנכי, the מדרגה of אנכי, בקרבו, the word בקרבו according to this פשט goes on משה. That the אידן bring the אנכי, an extra connection to אנכי, into משה רבינו. Which is a little different than we learn in other מאמרים. In other מאמרים, it טייטשט the פסוק a little bit differently. It טייטשט שש מאות אלף רגלי העם, the אידן are called the רגל, but אשר אנכי בקרבו, that משה רבינו brings the אנכי בקרבו into the אידן. But in this מאמר he טייטשט that the פשט is אשר אנכי בקרבו that the אידן bring the אנכי into משה רבינו. That means the אידן, because that they're like the רגליים, so just like the רגליים add something to the ראש, so here also. So וזהו, this is the פשט ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית. This explains what why it says ואתה תצוה את בני ישראל and they shall bring to you the שמן זית, because על ידי שמשה יצוה ויקשר את בני ישראל לאין סוף ברוך הוא, through משה רבינו connecting the אידן to אין סוף, that's the first part of the פסוק, ואתה תצוה את בני ישראל, you will connect the אידן, על ידי זה יביאו בני ישראל שמן זית למשה, ויקחו אליך. So then the פסוק continues, ויקחו אליך, this will make that they will take to you, they will bring to משה the שמן זית. That means שיוסיפו תוספת אור במשה. They will add אור in משה. שמן זית, we know, represents אור. That's the שמן that is the source of the light, and the שמן זית will come to משה. Extra אור will come to משה through משה being מקשר the אידן to the אייבערשטער. And automatically this answers two קשיות, the first two קשיות. One קשיא, the first קשיא was why does it say ואתה תצוה, not צו? So we have the answer now, because what the אייבערשטער is saying, טאקע, ואתה תצוה, you connect. And the second קשיא was why does it say ויקחו אליך, to take it to משה? The פסוק is trying to tell us that by משה רבינו connecting the אידן to the אייבערשטער, ויקחו אליך, they will you will they they will bring to you something more than what you have. ולבאר זה, to explain this, first of all, we're still not finished with answering the other two קשיות, and also the רבי is going to explain this whole ענין that he just said that משה רבינו מקשר the אידן, what does that mean, and also what does that mean that through this, משה רבינו gets an עילוי also. ולבאר זה, to explain this, מקדים בהמאמר, so in the מאמר he brings an introduction, introduces in the מאמר, שמשה רבינו נקרא רעיא מהימנא, that משה רבינו, we know, is called רעיא מהימנא. ושני פירושים בזה, there are two פשטים in רעיא מהימנא. רעיא מהימנא is in ארמית, לשון of the זהר, in לשון קודש it means רועה נאמן. So there are two פשטים what it means. Number one, the first פשט is שהוא רועה נאמן של ישראל. He's a trustworthy shepherd of the איד. And what's a shepherd? שזן ומפרנס את ישראל בענין האמונה, that he feeds the אידן of the אמונה. No, the first פשט is that he's the shepherd of the אידן, just went too fast. And the second פשט is that he feeds the אידן the אמונה. First פשט is a simple פשט: he's a shepherd of the אידן, he's the leader of the אידן, and he's a trustworthy shepherd. The word מהימנא or the word נאמן means trustworthy, he's נאמן, that he's doing his job faithfully. So the faith, the word אמונה here, is a תואר, a description of משה רבינו. The second פשט is that he is the רועה, the shepherd, he feeds. A shepherd is the one that feeds the the their the the sheep, so he feeds the אידן. What does he feed the אידן? He feeds the אידן אמונה. He זן ומפרנס את ישראל בענין האמונה, he feeds them אמונה. What's the פשט he feeds אמונה? How do you feed אמונה? Feeding is eating. A shepherd feeds טאקע his flock, but what's the פשט משה רבינו feeds this אמונה? אמונה is something in the mind, in the heart. What's the פשט he feeds the אמונה? The אמונה שישנה בישראל מצד עצמם, because the אמונה that every איד has on his own, שישראל הם מאמינים בני מאמינים, we know that every איד has אמונה. It says the חז״ל say that אידן are believers, they all אידן have אמונה, and they are בני מאמינים, they're children of of believers. אברהם אבינו, it says, ויאמן, so the אידן have אמונה בעצם in them. אבל אפשר שתהיה בבחינת מקיף, it should be only in a form of מקיף, which means superficial. וזה שמשה רבינו מפרנ- רועה ומפרנס את ישראל בענין האמונה, and what we say משה רבינו feeds the אידן the ענין of אמונה, הוא שהאמונה תהיה בפנימיות. It means that it shouldn't be in a מקיף, it should be in a פנימי. And I'll explain what that means. In חסידות is a lot of places we learn about this, that the ענין of אמונה could be in a מקיף, it means you really have אמונה, but it's not in a person באמת, it's not internalized in the person. ס'איז נישט אפגעלייגט, in Yiddish we say, or in לשון קודש, ס'איז נישט נתאמת געווארן. And the famous גמרא where the גמרא says that there's a possibility of גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא, you could have a גנב going to steal, and while he's stealing, he's דאווענינג to the אייבערשטער, he should be מצליח in his stealing. And the question is what kind of person is this? ממה נפשך, if he believes in the אייבערשטער, and he does, והא ראיה, he דאווענס to the אייבערשטער, so he believes in him, and he also doesn't just believe the אייבערשטער is someplace in the seventh heaven, but he believes the אייבערשטער is right next to him, because he דאווענס pretty quietly. He doesn't want anyone to hear that he's דאווענינג to be מצליח in his גניבה, and he assumes the אייבערשטער hears, if not, he wouldn't דאווען to him. So he believes in the אייבערשטער, and the אייבערשטער is right next to him, so how is he stealing? And if he's stealing, that means he doesn't really believe the אייבערשטער is watching, knows knows what's happening, then why is he דאווענינג to him? So the answer חסידות gives is he has אמונה, he's not lying, he טאקע believes in the אייבערשטער, but it's not real, ס'איז נישט אפגעלייגט, and therefore it didn't have an effect במעשה and he should change his behavior. Because he doesn't see it, it's only אמונה, we call it only אמונה, it's a מקיפ'דיקע way. The fact that a policeman will come and see him, that to him is real, because he knows there's a real man, and he's going to take out real handcuffs, and he's going to put it on his hand and take him to jail. That is real. The fact that the אייבערשטער is there, he knows he's there, but it's only בבחינת אמונה, it's only a מקיפ'דיקע thing. It's not something that he sees. And the רבי is מסביר that there's a חילוק between ראיה and שמיעה, and the רבי mentions in the מאמר later on, also, that if you see something, it's much more אפגעלייגט than if you hear something. When you hear something, even though you believe it, if you hear it from an honest person and you believe it, but it's still not real. והא ראיה, if someone will come and שלוג you up, you'll say, okay, so it didn't happen. But if you saw something yourself, as much as people may ask you קושיות and disprove it, you'll have one answer: I saw it myself, and that's all, because that's טייטש real. That's called פנימיות. And that's why we recall with eating. It says משה feeds the אמונה, מפרנס the אמונה. What do you mean מפרנס? Why why feed? Because that's the difference between clothes, let's say, לבושים, and food. Food goes inside, and food becomes דמו ובשרו כבשרו, the food becomes part of you. You are what you eat; it becomes part of you. When you put on clothes, it enhances you and it makes you look a certain way, but it doesn't become part of you. That's מקיף. So the אמונה could be בבחינת מקיף. But what משה רבינו does is he's מפרנס the אמונה, he brings the אמונה to become into פנימיות. So the second טייטש of רעיא מהימנא is רעיא, he's the shepherd of מהימנא, of אמונה. He makes by יידן to have the אמונה בפנימיות. וזהו מה שכתוב בזהר, this is what it says in the זוהר, ההיא אמונה דלעילא, this אמונה of above, יזון ויתפרנס מניה על ידך, על ידי משה, that this אמונה will be fed through משה רבינו. That means that משה רבינו causes that the אמונה by יידן should be, באמת should be real. זהו דרך like the רבי explained, בנוגע מתן תורה, where it says that ראיית הנשמע ושמיעת הנראה, the famous שיחה, where it says that they heard things that you normally see, they saw things that you normally hear, and the רבי has the שאלה, why is why did the אייבערשטער makes such a נס, why what's the purpose of the נס and more קושיות. And the רבי explains that the פשט, the deeper פשט is, בכלל by people, גשמיות is something that you see. What do you mean you see? Not only physically you see, it's real in a person's eyes. רוחניות, godliness, אלוקות is something that we believe, we know, we hear about, it's like שמיעה. By מתן תורה, what happened, ראיית הנשמע, things that you normally hear, which means רוחניות became something אפגעלייגט באמת, they really really in the פנימיות. And something that you normally see, the גשמיות became only שמיעה, it wasn't real. So משה רבינו is the one that does it. וזה שמשה זן ומפרנס את האמונה, this that we say משה רבינו feeds the אמונה means שממשיך אותה בפנימיות, makes it in the פנימיות, because אמונה every ייד has anyway. But משה רבינו makes that the אמונה should become a real, it should be an אמת'ע זאך in the person. So that's what he says in the מאמר first. Then he continues, וממשיך בהמאמר, continues in the מאמר, וזה שמשה הוא רעיא מהימנא, when we say that משה is the רעיא מהימנא meaning the one that feeds the יידן אמונה, that brings about that the יידן should have the אמונה בפנימיות, הכוונה בזה גם להתפשטותא דמשה שבכל דור. It doesn't only mean משה רבינו, the first משה רבינו, but it also refers to all the נשיאי ישראל that they are considered the התפשטותא דמשה, it says in תיקוני זוהר that התפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, there is an התפשטות, an extension of משה רבינו in every generation, which are ראשי אלפי ישראל שבכל דור, the heads of the thousands of יידן, the leaders of all the יידן in all generations, הם מחזקים את אמונת ישראל שבדורם. They also do the same job as משה רבינו. They also are מחזק the אמונה by יידן that what? שאמונתם תהיה בפנימיות, that the אמונה should be בפנימיות. So just like by משה רבינו, we say that משה רבינו was the one that caused the אמונה to be in a פנימיות by יידן, in every generation, all the נשיאי ישראל, all the רביים, their ענין is that they bring the אמונה by יידן in a פנימיות. וכמו מרדכי, just like מרדכי, שהיה התפשטותא דמשה שבדורו, he was the התפשטות of משה רבינו in his generation, כמאמר חז\"ל, like the חז\"ל say, שמרדכי בדורו כמשה בדורו, that מרדכי in his generation was like משה in his generation. So what did משה did מרדכי do? שגם בזמן גזירת המן, even at the time of the גזירה of the decree of המן, שלימוד התורה וקיום המצוות אז היה קשור במסירות נפש, to learn תורה and to do מצוות at that time was connected to מסירות נפש, פשוט it was dangerous for their lives, nevertheless, הקהיל קהילות ברבים, he gathered יידן together in public לחזק את אמונתם של ישראל בהוי', to strengthen the אמונה of יידן in the אייבערשטער, ולעמוד חזק בלימוד התורה וקיום המצוות, and to stand strong in learning תורה and קיום מצוות. which is similar to what משה did. Just like משה's job, ענין was to strengthen the אמונה, not סתם to make them פנימיות, מרדכי did the same thing. At a time when it was very hard and you needed מסירת נפש, came משה רבינו and he was מקהיל קהלות ברבים, he gathered the אידן together, and he strengthened and brought their made them realize that the אמונה is real, the אמונה in the אייבערשטער is real. Like משה רבינו. That's what he says in the מאמר. ולאחר שמבאר בארוכה, and after in the מאמר, in the פריערדיקער רבי's מאמר, he explains at length שמשה והתפשטותא דמשה בכל דרא מחזקים את אמונתם של ישראל, that משה רבינו and all the other משה רבינוs in every generation strengthen the אמונה by אידן, after he explained that, מבאר דיוק לשון הכתוב שמן, גומר: כתית למאור. So he goes to explain to answer the קושיא why the פסוק says כתית למאור, that it's crushed למאור, למאור ולא להאיר. It doesn't say להאיר, it says למאור, like he asks the קושיא. So he goes on to answer this קושיא. That means he brought in this whole thing about משה רבינו bringing אמונה in the פנימיות, then he continued that מרדכי did the same thing and all the leaders of every generation do the same thing, and then he goes to answer the קושיא why it says כתית למאור, not להאיר. And what's the answer? He explains, because שבזמן הגלות, the time of גלות, שכל אחד ואחד הוא נשבר ונדכא, everyone is broken up, which is the word כתית, which is crushed, אידן in גלות feel crushed, על ידי זה מגיעים למאור, which is the עצם, שמן נמצה, through that, you get to the מאור, not only to the אור. We know the difference between מאור and אור: מאור is the luminary, the source of light, and אור is what comes out of the מאור. Now, אור, we know, is only a גילוי. It only comes out, it's only a ray of the מאור. The מאור is the light itself. The מאור is the עצם האור, this is the עצם. The אור comes from the מאור. But the מאור represents the source of light, which is the עצם. So he טייטשט the פסוק: כתית למאור, that when you have כתית, when you are crushed, the time of גלות when אידן are crushed, they reach the level of מאור. They reach the level of עצם, not only the level of גילוי. So he answers that קושיא. But וצרי- וצריך להבין, the רבי says we have to understand השייכות דהפירוש בכתית למאור להמבואר בהמאמר שלפני זה. What's the connection in the מאמר when he explains why and what he said before? Before that he said שמשה והתפשטותא דמשה בכל דרא, that משה and the התפשטות of משה in every generation זנו ומפרנסי אמונתם שתהי' בפנימיות, it feeds the אמונה, the אמונה should come in the פנימיות. That's what משה רבינו does and that's what he explained. And then he goes on to explain that in גלות, when you're crushed, you reach the מאור. What's the connection between these two things? This is the order of the way he says it in the מאמר, so obviously this what he said בנוגע משה רבינו and the התפשטות of משה רבינו in every generation, that their ענין is מחזק the אמונה, must be leading up to, therefore we understand why כתית למאור. But the way it seems בפשטות, we don't see the connection. כתית למאור is a good תירוץ, it's an interesting תירוץ, the תירוץ is that if you are כתית, you're in גלות, you have a broken heart, you reach the מאור. The ענין of התפש- of משה and התפשטותא דילי' מחזק the אמונה is a is a ענין for itself. What's the connection that that leads up to answer this קושיא? The רבי continues that maybe the קשר is a little bit different, maybe there's another קשר here. What the רבי is going to go in the next סעיף is try to explain that maybe we'll find a קשר, and that will to answer the שאלה, and then he is going to come out that that's not really enough to answer. והנה, he says, הביאור בפסוק ואתה תצוה, in this מאמר he explains, in that מאמר, the פריערדיקער רבי explains, בא בהמאמר בהמשך להמבואר בתחלת המאמר. This ענין of ואתה תצוה and the whole thing with כתית comes in the פריערדיקער רבי's מאמר as a continuation to what he started in the beginning of the מאמר. In other words, in the beginning of the מאמר starts with a different ענין. There he explains the פירוש וקבל היהודים את אשר החלו לעשות. It says in the מגילה וקבל היהודים, the the אידן accepted, את אשר החלו לעשות, what they started to do. What does it mean that at the time of פורים they accepted what they started to do? So he says in the מאמר it means או שקיבלו מה שהחלו בזמן דמתן תורה. They now accepted what they started a long, long time before. By מתן תורה they started it, and now they accepted what they started. What does that mean? דבמתן תורה היתה התחלה. מתן תורה was the beginning, they started. החלו לעשות, they started doing. ובימי אחשורוש, in the time of אחשורוש, בזמן גזירת המן, in the time of the decree of המן, היתה הקבלה, then they accepted it, וקבל היהודים. This is what does that mean? על דרך so he explains the גמרא says it on another פסוק. על דרך מאמר רז\"ל, like the גמרא says, על הפסוק קימו וקבלו היהודים. The פסוק says קימו וקבלו היהודים, the אידן were מקיים and accepted. So the גמרא says, what are the two expressions, מקיים and accepted? Seems to be the same thing. If they מקיים it, they accepted it. So the גמרא says is קיימו מה שקיבלו כבר, that they were מקיים, they fulfilled, they did what they had accepted a long time before that. That means וזה שהקדימו נעשה לנשמע במתן תורה היתה רק הקבלה. By מתן תורה, they said נעשה ונשמע, that was just when they received it, when they accepted it. ובימי אחשורוש, קיימו מה שקיבלו. But in the time of אחשורוש, they actually did what they were מקבל. Basically, the גמרא says like this, the גמרא says מכאן מודעא רבא לאורייתא. That when the אייבישטער gave the יידן the תורה, they were basically forced to do it. 'Cause the אייבישטער כפה עליהם הר כגיגית, He put the mountain on top of them, and He said if you take the תורה fine, if not, I'm putting the mountain on you, פה תהא קבורתכם, that's the end of you. יידן were forced to take it. How does that fit to the fact that the יידן accepted on their own נעשה ונשמע? It's a different ענין, there are so many תירוצים in נגלה and in חסידות, but that's not the point. לפועל, the גמרא says that the אייבישטער forced the יידן to accept the תורה. So the יידן could have always had an excuse, if the אייבישטער would ever complain to the יידן, why are you not keeping the תורה, they could say we never wanted it, we never accepted it. Came over the time of פורים, יידן accepted it on their own. And that's the פשט in the גמרא, that קיימו מה שקיבלו כבר, that they now did, they were מקבל then, they said נעשה ונשמע, the אייבישטער forced them to do it, and they were מקבל, alles fine and good, but now they really really were מקיים it, because now they accepted it willingly. So the פריערדיקער רבי טייטשט the same thing in the פסוק, when it says קיבלו היהודים את אשר החלו לעשות, the יידן now were מקבל something that they they started doing. I just want to mention that in הערה 22, the רבי says, when he said in the מאמר that in the time of אחשורוש, he used the word אחשורוש. When was it in time of אחשורוש? אחשורוש had two periods, the time of the גזירה, during the time when the decree was on, and the time after the נס. So from the לשון of בימי אחשורוש is משמע that they were מקבל it בזמן הגזירה, the time of the גזירה. רש״י says, there in the גמרא, מאהבת הנס שנעשה להם, they were מקיים because they loved the אייבישטער made them a נס, is משמע that it came after the נס. So the רבי says yes, they're probably both true, and you see later on in סעיף ט׳ the רבי will explain according to both ענינים, that there is a צד what happened during the גזירה, and a צד what happened בזמן הנס. But at this point, that is not נוגע exactly, here is נוגע, the main thing is that in the time of of פורים, time of אחשורוש, they were מקיים what they were מקבל before. ומדייק במאמר, this is the beginning of the מאמר of the פריערדיקער רבי, so the פריערדיקער רבי is מדייק in the מאמר שלכאורה דבר פלא, it's a מאדנע זאך, it's a strange thing, פלא׳דיקע זאך, דבמתן תורה היו ישראל בתכלית העילוי, time of מתן תורה the יידן were in the highest level, והיה אצלם גילוי אלקות בדרגא הכי נעלית, their גילוי אלוקות in the highest מדריגה. נוסף לזה, besides the fact שגם קודם מתן תורה היו גילויים נעלים ביותר, besides that even before they even got to מתן תורה, there were already great גילויים, הגילוי שהיה ביציאת מצרים, the גילוי אלוקות by יציאת מצרים, says in the הגדה, נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם, נגלה עליהם, He revealed Himself, there was גילוי אלוקות, ובפרט בקריעת ים סוף, and especially by קריעת ים סוף, קריעת ים סוף the יידן said זה א-לי ואנוהו, this is my God and I will beautify Him, and we know whenever it says זה, זה means you're pointing with a finger, the יידן were pointing with a finger, they saw ממש אלוקות. And like חז״ל say ראתה שפחה על הים מה שלא ראה רבן של נביאים, יחזקאל בן בוזי, that even the lowest of the יידן, a שפחה, saw more than the greatest נביאים saw. That's how much גילוי אלוקות was there by קריעת ים סוף. So besides that, הנה הגילוי שהיה בשעת מתן תורה, הגילוי נעלה יותר, by מתן תורה was even more, imagine, even greater than that. מתן תורה, it says אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלקים, הראת, you showed, you showed הוי׳ הוא האלקים, the greatest גילויים you can imagine by מתן תורה. Actually, in תניא it says that the גילוי of מתן תורה is מעין הגילוי דלעתיד לבוא, imagine מעין, a little bit of the גילוי of לעתיד לבוא. So by מתן תורה, you could imagine how what kind of high level the יידן were. ובימי אחשורוש היו ישראל בתכלית הירידה, time of אחשורוש they were the lowest, דנוסף להעלם והסתר שבכל גלות, besides the fact that there's a העלם והסתר concealment and על אלוקות every גלות, because כל גלות שהוא דוגמת גלות מצרים, every גלות is like גלות מצרים, 'cause it says in the מדרש that all גלות are called מצרים because מיצרים, but that's all like גלות מצרים. וכמו שבגלות מצרים כתיב, just like by גלות מצרים it says ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, the יידן did not listen to משה because they short breath, so to speak, and hard work, that means that they did not accept אלוקות, על דרך זה בכל גלות, so too is during all גלות׳ן, שישנם כמה נסיונות בקיום התורה ומצוות, there are many tests, נסיונות to do תורה ומצוות, there's a great העלם והסתר. Actually, that's why it says in חסידות why גלות is compared to עיבור, we know that גאולה is compared to birth, And the time before the גאולה is called the birth pains, חבלי לידה, חבלי משיח, we call חבלי משיח, and the גלות is compared to pregnancy. Why is גלות compared to pregnancy? So it says in many מאמרים, because it says when a woman is pregnant the baby inside, the fetus, is ראשו בין ירכיו. It's laying the head is between its feet, which means it has a head already, it has eyes, it has a brain, but it can't see. It has eyes and can't see, it has a brain and can't think. It can't function even though it has. And the ראשו, the head is בין ירכיו, the feet is almost like greater than the head, the head is between the feet. What does that mean ברוחניות? That means that's why גלות is compared to עיבור, to pregnancy, because in גלות also we have a head, but we don't feel אלקות, we don't see אלקות, we don't understand אלקות. It's a great העלם והסתר. So every גלות is like that. And there, besides, the רבי says here there are a lot of נסיונות, פשוט בגשמיות that it's hard to keep תורה ומצוות, there's so many tests. And מן הסתם he goes into all kinds of tests, tests from from from from poverty and test from tests from from riches. And the רבי at the end of the מאמר goes into this. So how is it possible, הנה אז בזמן גזירת המן היה העלם והסתר ביתר שאת. And as much as regular גלות is a great העלם והסתר, the time of המן was even greater, it's a גזירה of המן. ואף על פי כן, and still, בזמן מתן תורה, the time of מתן תורה, כשהיו בתכלית העילוי, when יידן were in the highest מדרגה, הוי רק התחלה, that was just the beginning. החלו לעשות, they just started doing. ובזמן גזירת המן, in the time of the גזירה of המן, כשהיו בתכלית השפלות, when they were the lowest possible, אז דווקא קיבלו מה שהחלו במתן תורה, that's when they were מקבל, that's when they had more even than מתן תורה. How's it possible? That's what the רבי asks. And he uses the לשון as we saw before, it's a דבר פלא. And here you have הערה 24, the רבי says, הביאור בדיוק לשון זה, to understand why does he use up so לשון דבר פלא, the רבי explains in a מאמר of וקיבל, I would think, פורים קטן תשל\"ח. And the רבי there explains that the word פלא means something that's שלא בערך. שלא בערך, it's not at all compared, it's it's completely שלא בערך. You could have something very much higher, but it's still בערך, this is שלא בערך. בכלל, that's why it says that the ענין of פלא, חסידות says that it goes on ספירת הכתר, because this ענין is ממש שלא בערך, it's such a thing that יידן were מקבל, it's שלא בערך. But the question is why was it, how is it and why was it the time of מתן תורה, a time of of of of גזירת המן, the time of פורים, when מתן תורה which was much higher they didn't have and here they had it? ומבאר בזה, this is all like the beginning of the מאמר before he gets to ואתה תצוה, and before he gets to the ענין of the משה רבינו's ענין of bringing אמונה in a פנימיות. ומבאר בזה, so he explains there, שבזמן הגזירה, the time of the גזירה היה קיום התורה והמצוות שלהם במסירות נפש. Time of the גזירה, in order to do תורה ומצוות they had to go on מסירות נפש. ונוסף לזה שהיה להם מסירות נפש שלא לכפור, חס ושלום, besides the fact that they had to have מסירות נפש, פשוט not to deny in השם, not we're not talking about תורה ומצוות yet, פשוט not to deny in השם, כמו מבואר בתורה אור, it says in תורה אור, שאם היו ממירים דתם, had they changed their religion, given up their religion, and denied in the אייבערשטער, לא היו עושים להם כלום. המן would have done nothing to them. כי הגזירה היתה רק על היהודים, the גזירה was only on the יידן, and if a ייד would give up his יידישקייט, then the גזירה wouldn't apply. And it's hinted in the word יהודי. The word יהודי, the גמרא says is מודה בכל התורה, כופר כופר כופר בעבודה זרה ומודה בכל התורה. So, the יהודי represents the fact that they denied עבודה זרה and was מודה in the אייבערשטער. Had they not done that, there wouldn't be the גזירה on them. So, if a ייד would have done this the whole before they even knew the גזירה was nullified, they could have gotten out of this גזירה by giving up, denying in the אייבערשטער. And nevertheless, the אלטע רבי says, אף על פי כן לא עלתה על דעתם מחשבת חוץ, חס ושלום. They didn't even have a הוה אמינא, there was nothing in their mind to have such a מחשבה, a מחשבה זרה, a מחשבת חוץ. So, that's the first thing that they went on מסירות נפש, even not to deny, because they knew that by denying they would be exempt from the גזירה, they could have done it. They went on מסירות נפש. By the way, it's interesting, it says here they didn't even have a מחשבת חוץ, is משמע from the אלטע רבי that had they had a מחשבת חוץ, a מחשבה, they would have been spared? Who would know what's in their מחשבה? המן would spare them because they had a מחשבה of denying in the אייבערשטער? It's משמע from the לשון that this would have spared, and they didn't even have that. So, the רבי once explained that or, if I remember correctly, I can't be sure, but I think that's what the רבי said, or המן was a big מכשף and he טאקע knew what's going on in the person's מחשבה, he was a magician, or it means that the שר למעלה, whatever המן did למטה, because every great person, every מלך or whoever has a שר למעלה, so the מלאך of המן would have known the מחשבה and then it would have made that these people would have been freed. But again I'm not so sure that, I think I remember something from one of the פארברענגענס that the רבי said it. So לפועל they had to have מסירת נפש just not to deny in השם. Besides that היה להם מסירת נפש גם על קיום התורה ומצוות, פשוט to do תורה ומצוות they had מסירת נפש. And the רבי says in the הערה, in הערה 28, שזהו חידוש גדול, חידוש גדול יותר, to have מסירת נפש on doing תורה ומצוות is a bigger חידוש than having מסירת נפש on אמונה not to deny the אייבערשטער, why? כי בנוגע לאמונה גם קל שבקלים מוסר נפשו. בנוגע אמונה in the אייבערשטער, every איד is מוסר נפש, even the lowest of the lowest. So that's something that's inside a איד to do, but to do actually תורה ומצוות, it doesn't say that every איד has within him to do תורה ומצוות, בפנימיות yes, but not בחיצוניות. And nevertheless, even that they went on מסירת נפש, ועוד they went even further, שקהילו קהילות ברבים, they gathered together in public ללמוד תורה with מסירת נפש, to learn תורה with מסירת נפש. And הערה 29 the רבי says שזהו חידוש גדול עוד יותר. That's even a greater חידוש, כמובן בפשטות it's understood, because you're doing it in public, you're going out in public against the government, you're going out in public against המן's גזירה. So the אידן went on מסירת נפש, so the התעוררות of מסירת נפש שלהם היתה על ידי מרדכי היהודי, the התעוררות, the fact that they had this feeling, the arousal of מסירת נפש came through מרדכי היהודי, which was the משה שבדור, the משה in this generation. So after the פריערדיקער רבי explains this, וזהו וקבל היהודים את אשר החלו לעשות, that's the פשט that the אידן accepted, מקבל, what they started, דבמתן תורה היתה רק התחלה ובזמן גזירת המן היתה הקבלה, מתן תורה which was the beginning, and by the גזירה of המן was when they were מקבל, why is it? כי על ידי שהיה להם אז מסירת נפש בפועל על תורה ומצוות, because through them having מסירת נפש בפועל, as we just said that מרדכי brought them to have מסירת נפש בפועל, so they had מסירת נפש בפועל to do תורה ומצוות, נתעלו בענין זה למדריגה נעלית יותר, they reached, they elevated themselves to a higher מדריגה in this ענין, higher מכפי שהיו בזמן מתן תורה, higher than in the time of מתן תורה. ולכן אז דוקא היתה הקבלה דקבלו היהודים, that's why דוקא then they was the קבלה, before was the beginning and here was the קבלה. Which means he's answering the קשיא he asked: how do we say that here it was greater, something greater than מתן תורה, מתן תורה was such a great גילוי, and here was such a great העלם והסתר, how is it possible? So the answer is, because of the מסירת נפש. When you have מסירת נפש, yes, you reach a very high מדריגה. So מסירת נפש that they had in the time of מרדכי, yes, made them reach in a higher מדריגה than they were במתן תורה. This is what the פריערדיקער רבי explains the מאמר. So the רבי says, ולכאורה יש לומר, so לכאורה you could say like this: that the המשך of the מאמר goes like this, שהפירוש בכתית למאור, שעל ידי כתית, נשבר ונדכא, מגיעים למאור. We said before that the פריערדיקער רבי says that כתית למאור means through כתית, through being crushed, which means through going through גלות, you reach the מאור, the עצם, not only the אור. So this is ביאור על זה שבזמן הגזירה דוקא באו למסירת נפש באופן נעלה יותר. This explains why in the time of the גזירה they דוקא they came to a מסירת נפש in a higher מדריגה. What made them come to a מסירת נפש then higher? כי מסירת נפש היא מצד עצם הנשמה שלמעלה מגילוי. מסירת נפש by a איד comes because of his עצם הנשמה which is higher than גילוי. And the עצם הנשמה is called מאור, שממנו נמצא אור, which the אור comes from it, which is the source of אור. ועל ידי שהיו אז במצב של כתית, since they were in a מצב of crushed, נשבר ונדכא, their heart, they felt crushed, נתגלה עצם הנשמה, מאור, was נתגלה the עצם הנשמה, the מאור. So it, we could טייטש that the המשך of the מאמר is that after he explained that in the time of המן the אידן reached a מסירת נפש, so he says that in the time of when they reached a מסירת נפש, so why did they reach a מסירת the higher מסירת נפש then? So then comes the other part, the כתית למאור, because we said before that the, the פריערדיקער רבי in the מאמר brings the פשט in כתית למאור, that through כתית you get to מאור. But the רבי asks the שאלה: what's the connection to what he said before in the מאמר? Before in the מאמר he explained what's the job of משה רבינו, what משה רבינו does and what משה רבינו of every generation does to strengthen the אמונה, and then he goes on to כתית למאור. So the רבי says now maybe the המשך is like this: since when he, before that he spoke about וקבל היהודים, and he said that the מעלה of that time was מסירת נפש, so ממילא, and מרדכי was the one that brought the מסירת נפש, so ממילא that's the המשך, since they had the מסירת נפש, and the מסירת נפש reaches, by having מסירת נפש is נתגלה the עצם הנשמה, and he says because they were a מצב of כתית was מגלה the עצם הנשמה, and that's why they had מסירת נפש. So the ענין of מסירת נפש and the ענין of כתית למאור, that's the המשך. כתית למאור expresses that through כתית you get to the מאור, that explains why they טאקע were able to have the מסירת נפש then. more than, and they reached a מדרגה higher than the time of מתן תורה. Because through מסירת נפש, מסירת נפש connected to the עצם הנשמה. Why is מסירת נפש, why does כתית cause the גילוי of of עצם הנשמה? The רבי doesn't explain here, this is not the place for the מאמר. Why is it that when a person is crushed is מגלה the עצם הנשמה? So, based on what it says in other places you could say the פשט, because בעצם every Yid has, we know every Yid has the עצם הנשמה, but עצם הנשמה is not בגילוי. The עצם הנשמה is covered up. It's covered with some kind of crust, with some kind of cover. In order to be מגלה the עצם הנשמה, you have to break it. So when you break it, what comes out? You break the shell, so what's inside comes out. Inside is the עצם, and inside of every Yid is the עצם הנשמה. בגילוי it's not there, because there is a cover, there is a shell. It's similar to what the רבי explains, not to go into the אריכות of the other places in the שיחה, the רבי explains when אברהם אבינו, people who didn't want to בענטש to the אויבערשטער, he made them a lot of trouble, he gave them a bill and made them all kinds of problems, and then they finally agreed and they said okay, ברוך שאכלנו משלו, they agreed to בענטש the אויבערשטער. And the רבי asked: What's the big deal? It's only lip service. What did he gain by forcing them? So they said the words, they didn't mean it! And the רבי explains in all אריכות that it's not פשט. He explained it to them, and most people agreed after by staying by him. He explained to them the אמת'קייט of the אויבערשטער and they finally realized it, and they בענטשט the אויבערשטער. Certain people, after all the explanation, they still didn't weren't able to do it. Why? Sometimes there is some kind of shell, sometimes we call it טמטום הלב, טמטום המוח, that it just doesn't get through. So he did something to break them. The moment he broke them, he broke the shell. The moment he broke the shell, what was inside came out. What was inside? All the ביאורים, everything that אברהם אבינו told them. I'm saying the ביאור of the רבי, not in the same words of the רבי, but that's the תוכן. All the ביאורים he told them were there, but ס'איז נישט אריין, there was some blockade. He broke the blockade, he broke the shell, it came out. Same thing, every Yid has the עצם הנשמה. When there is כתית, when you're stressed, when you're you're crushed, it crushes the shell, and when it crushes the shell, the עצם comes out. So this is why through the כתית is נתגלה the עצם הנשמה. So לכאורה the רבי says you could say this is the ביאור, this is the המשך הענינים here, the המשך הענינים is that when he explains כתית למאור, that through כתית you reach the level of מאור, is an explanation on why they reached the מסירת נפש at that time, because in the time of גלות they were כתית. If they were כתית, was מגלה the עצם הנשמה. So the המשך is only to these words. The words that he just said at the end of the previous סעיף is that the סדר of מסירת נפש came through מרדכי, but what? But the whole point was מסירת נפש, so the point the connection is to the ענין of מסירת נפש. מסירת נפש is connected to why at that time they were able to reach to מסירת נפש because of כתית למאור. But the רבי says, אבל מהמשך בסדר הענינים במאמר, but the way the המשך and the סדר of the ענינים in the מאמר, שאפילו ענין כתית למאור בא לאחר ענין דרעיא מהימנא, that if you look in the order, this whole ביאור on כתית למאור comes not after the ביאור only of מסירת נפש, it comes after the whole ביאור in what רעיא מהימנא means, what משה רבינו is, he feeds you אמונה, and the whole ענין of and all the התפשטותא דמשה, and after that comes ענין of כתית למאור, משמע דענין כתית למאור שייך גם לזה שמשה זן ומפרנס אמונתם שתהיה בפנימיות. The concept of כתית למאור is also connected to this part of the מאמר, of the ענין that משה רבינו brings the אמונה בפנימיות. Which what we said before has nothing to do, it just happened to be that מרדכי was the one that brought them to the מסירת נפש, but the connection, the way the רבי just said a minute ago, is the connection between מסירת נפש and וקיבלו היהודים. True, the מסירת נפש was brought to them about through מרדכי, but we don't see the connection, the way the רבי explained, to the ענין of משה and מרדכי, התפשטותא דמשה, that their ענין is to be מחזק the אמונה, to bring אמונה בפנימיות. But there must be that this is the connection, because that's the המשך of the מאמר. יש לבאר זה, so the רבי says we could explain it, על פי הידוע, based on what is known, דזה שישראל מאמינים באלקות באמונה פשוטה, this that we know that Yidden believe in the אויבערשטער with אמונה פשוטה, in a simple אמונה, ואינם צריכים ראיות על זה, and they don't need proof, the reason for that is, הוא משני טעמים, it says in חסידות that there are two reasons given why. One reason is לפי שמזלייהו חזי, because their מזל sees. What's called מזל? We know מזל is the נשמה שלמעלה. We know that not the whole נשמה comes down into the גוף, only a part of the נשמה. A big part of the נשמה, the bigger part part of the נשמה stays למעלה, but it's still part of the same נשמה. And מזליהו חזי means that the נשמה למעלה, which is called the מזל שבנשמה, that sees. The מזל, the נשמה למעלה רואה אלקות. Sees אלקות. חזי, חזי means seeing. ראיה שלמעלה משכל, sees something which is higher than שכל. וזה פועל בהנשמה שבגוף אמונה באלקות. And since the נשמה in the גוף is connected to the נשמה למעלה, and the נשמה למעלה sees אלקות, it's פשוט it sees it, not understands. When you understand, it means you need ראיות for it. Sees it, therefore the נשמה למטה also has אמונה פשוטה. I just want to mention where does this לשון מזליהו חזי come from, it's in the גמרא. Where the גמרא says that דניאל was the only one that saw the מראה, saw the vision, and the אנשים אשר עמו, the people with him, לא ראו, didn't see, אבל חרדה גדולה נפלה עליהם, but they got very scared. And the גמרא asks, if they didn't see, why did they get scared? So the גמרא answers, אף על גב דאינהו לא חזו, מזליהו חזי. Even though they didn't see, their מזל saw. And חסידות טייטשט, what does their מזל mean? That means the חלק הנשמה שלמעלה. Now why is the part of the נשמה למעלה called מזל? So it says in חסידות because the word מזל is the same שורש comes from the word נוזל. נוזל means dripping, that from the נשמה למעלה it drips down to the נשמה למטה. Like we know the תירוצים in חסידות why it says that בכל יום, everyday, a בת קול goes out from הר חורב and says different announcements, different כרוזים, אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, the אידן, why do they embarrass the All kinds of כרוזים. חסידות asks, all the ספרים ask this שאלה, what's the purpose of this בת קול when no one hears it anyway? The answer is the נשמה למעלה hears it, and the נשמה למעלה is משפיע to a person למטה. That's why sometimes a person gets a הרהור תשובה out of the blue. Not in middle of a שיעור and he hears a מאמר, or in middle of a פארברענגען, in middle of learning something. All of a sudden, in middle of somewhere, nowhere, he gets a הרהור תשובה. Where does it come from? Because the נשמה למעלה heard the כרוז and משפיע. So we know that the נשמה למעלה is משפיע to the נשמה למטה. The נשמה למעלה the לשון is מזליהו חזי, sees. It sees אלקות, and the נשמה למטה sees אלקות, the same thing. So that's one of the ביאורים why אידן have אמונה פשוטה without even asking questions, because the נשמה sees it, so they also have אמונה פשוטה. And the second, the ב' ביאור, the second ביאור is דשורש האמונה הוא מעצם הנשמה שלמעלה ממזליהו חזי. The real reason for אמונה, the root of the אמונה, is מעצם הנשמה, from the עצם הנשמה which is higher than מזליהו חזי. מזליהו חזי, the מזל sees אלקות. The עצם הנשמה is even more than that. Why? How is it? דזה שעצם הנשמה מקושרת באלקות, the fact that the עצם הנשמה is tied, is connected to the אויבערשטער אלקות, היא התקשרות עצמית. That's an עצמיותדיקע connection. And therefore שאינה תלויה בסיבה. It's not connected to anything. It's not because of any reason. גם לא בענין הראיה שלמעלה משכל. Not even through seeing. When you see something, obviously you are connected. You see it, so it's connected, it comes to you. But the עצם הנשמה is basically one with אלקות. And since the עצם הנשמה is one with אלקות, מקושר to אלקות, so ממילא automatically אלקות is simple by the נשמה, and so too by the נשמה with the part of the נשמה down here, because this is the עצם, אלקות is the עצם of the נשמה. Basically, it's itself! So it's פשוט that it believes it has אמונה in the אויבערשטער because that's it, that's Him! ויש לומר, you could say, דמהחילוקים שבין שני הביאורים או ענינים, the difference between these two explanations, which is not really not only two explanations, two explanations means that the two together don't fit. You got one explanation, you could have another explanation. These two are both true. They are like two ענינים, two מדריגות. There's one level of why a איד has אמונה פשוטה, and there's a higher level. So the difference is דאמונה בהנשמה המלבשת בגוף, הבאה מראיית הנשמה שלמעלה, היא בבחינת מקיף. When we say the נשמה down here has אמונה פשוטה because it gets the השפעה from the fact that the נשמה למעלה sees אלקות, so that אמונה that it brings to the נשמה, into the איד, is still a level of מקיף. Why? דכיון שהנשמה שלמעלה היא למעלה מהתלבשות, since the נשמה למעלה is beyond being מתלבש into the person, לכן פעולתה בהנשמה המלבשת בגוף היא בבחינת מקיף. So when it has a השפעה and a פעולה in the נשמה in the גוף, but it's far away. The נשמה למעלה is far, and it's משפיע into the גוף, so it's משפיע in a form of מקיף. ובכדי שהאמונה בהנשמה המלבשת בגוף תהיה בפנימיות, but if we want the נשמה down here should really, really have אמונה בפנימיות, it should be internalized, it should be part of, it should be real, על ידי גילוי התקשרות עצמית בעצם הנשמה. That's when it feels the עצם הנשמה. And when it feels the התקשרות with עצם הנשמה, then the אמונה is בפנימיות. Why? כי עצם הנשמה היא העצם של הנשמה המלובשת בגוף. The עצם הנשמה is not למעלה. The נשמה המלובשת בגוף, its עצם is the עצם הנשמה that we're talking about. ולכן האמונה דנשמה מלובשת בגוף שמצד עצם הנשמה היא בפנימיות. So ממילא the part in נשמה that's inside is בפנימיות. Put it maybe in other words. We said before that when you see something, it's something outside of you. We said the נשמה דלעילא sees it. The נשמה דלעילא טאקע sees it, that's אפגעלייגט. But when the נשמה דלעילא, which פועל'ס on the נשמה דלתתא, the נשמה דלתתא is not the נשמה דלעילא. It's connected, but it's not the נשמה דלעילא. So, as if saying the נשמה דלתתא gets information from the נשמה דלעילא. So, that's like like hearing. Just like when you hear something, you didn't see it yourself, it's not part of you. So the נשמה דלתתא, even though it gets the אמונה from the נשמה דלעילא, but it's not it. It gets from כביכול something else. It gets from the נשמה דלעילא. So by the time it reaches the נשמה דלתתא, it's one thing is משפיע into another thing. So if it's another thing, it's already a מקיף, it's not part of it. The second ענין of the עצם הנשמה, the נשמה דלתתא, its עצם, it has the עצם הנשמה, the עצם is all over, the עצם is down here. The part in נשמה דלעילא is We're not talking about the עצם, we're talking about the גילוי, but it's a גילוי למעלה. It's משפיע into down למטה. So it's not really it. So, it's only in a kind of מקיף. It's like שמיעה, you hear from somebody, it's clear to you, but it's not you, you didn't see it yourself. But the נשמה, the עצם הנשמה if it's נתגלה למטה, that is you, because that's the עצם is the עצם of the נשמה. So there, the נשמה it's it's it's in a פנימיות. But the truth is later on it'll come out that it's not exactly it's going to be even more than that, a little different and מסובך, but this is what it comes out you could say you could say here, too. So the the עצם הנשמה is not something else from your חלק הנשמה down here. על פי זה, יש לבאר קשר הענינים שבמאמר. Now we can explain the connection of the ענינים. שהרי ענין דכתית למאור בא בהמשך לביאור ענין דרעיא מהימנא. Now we understand why the ביאור in כתית למאור, which means that when a ייד is crushed, he reaches a level of עצם, is connected, comes after the ביאור of what רעיא מהימנא is. We see it very clearly. כי זה שמשה זן ומפרנס האמונה שתהי' בפנימיות, this that we said that משה and התפשטותא דמשה feeds the אמונה, that the אמונה should go into פנימיות, when does the אמונה go into פנימיות? We just said a minute ago, when you feel your עצם הנשמה. If you don't feel your עצם הנשמה, even though you might have אמונה פשוטה, but it comes from the נשמה דלעילא that sees אלוקות, it's not in a פנימיות. In order to get in a פנימיות, it's only through the second ענין, when there's a גילוי of the עצם הנשמה, then it's really in a פנימיות. So, since we said that the Rebbe explains that the ענין of משה רבינו is to bring the אמונה in a פנימיות, and that is על ידי שהוא מגלה עצם הנשמה שלמעלה ממזלייהו חזי, that's when you מגלה the עצם הנשמה, which is higher than the level the first of מזלייהו חזי, so that is the ענין of מאור שלמעלה מאור. That's מאור that's higher than אור. So the connection between the level of מאור, כתית למאור, to what the job the ענין of משה רבינו is, go together. The ענין of משה רבינו is to bring אמונה in a פנימיות. When do you get אמונה in a פנימיות? When you have that גילוי עצם הנשמה. So משה רבינו makes the גילוי עצם הנשמה. So משה רבינו brings the מאור. So משה brings the מאור. ומה שכתוב כתית למאור, איי, it says here that in order to get to the מאור you have to have the כתית, you have to have the crushing, the the צרות, ומבאר במאמר and he explains in the מאמר שבכדי להגיע למאור הוא על ידי ענין דכתית שבזמן הגלות, that comes through the כתית that's in the time of the גלות. Why is that? לכאורה that doesn't fit to the המשך, because the המשך is that משה makes the מאור, brings out in a ייד the מאור. What is נוגע to the fact that יידן are כתית? And here we're saying the מאור comes through כתית. Says, כי עיקר הגילוי דעצם הנשמה, מאור, הוא בענין דמסירות נפש, שעיקרו בזמן הגלות. It'll come in As he'll explain later that when do you טאקע get the גילוי עצם הנשמה, which is the מאור, that goes on מסירות נפש, that's כתית? So it goes together. משה רבינו brings it to the אמונה אמונה in a פנימיות, which is means מגלה the נשמה, the עצם הנשמה. That's the only time the only reason that the אמונה is a פנימיות. When does that happen? When does that mainly happen, as the Rebbe will explain It'll come later in the מאמר. That mainly happens when the יידן have מסירות נפש, when they're כתית. And the Rebbe will explain in the מאמר how this is also connected, well, connected through through משה רבינו, that משה רבינו, when is the real real accomplishment of משה רבינו? When it's כתית למאור, when יידן go with מסירות נפש. And the רבי says here כדלקמן. Now, I see one question here: What is the פירוש הפשוט of וקבל היהודים אשר החלו לעשות? I think the simple פשט is it says that what they started in the time of the נס, in the time of the גזירה, I mean, they finished in the time of the נס. The time of the גזירה, they went on מסירת נפש. I mean the פשוט פשט is, the time of the גזירה, they they started doing תשובה, and now they finished. When the נס came, that's when they finished. Something like that according to those lines, that's the פירוש הפשוט. But in the מאמר he טייטשט אז וקבל היהודים מה שהחלו, they they did now what they started by מתן תורה.