בלקוטי שיחות חלק י\"ז שיחה א' לפרשת קדושים, הרבי עושה הדרן למסכת סנהדרין. בסיום מסכת סנהדרין, במשנה האחרונה כתוב ככה: המשנה מביאה את הפסוק שכתוב בנוגע לעיר הנדחת. עיר הנדחת זה אם נמצא שכל העיר עבדו עבודה זרה, והדין הוא, בפסוק כתוב, שאם מבררים שכן אכן נעשה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בקרבך, הפסוק אומר: \"הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב, החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב, ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלוקיך, והייתה תל עולם לא תיבנה עוד\". ואחר כך כתוב שם: \"ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים וריחמך והרבך כאשר נשבע לאבותיך\". ועל הפסוק הזה, \"ולא ידבק בידך מאומה מן החרם\", שהפירוש הוא שאסור לקחת מן החרם, מן העניינים שהיו נכסים של עיר הנדחת, המשנה מביאה את הפסוק הזה, והמשנה מוסיפה ככה: שכל זמן שהרשעים בעולם - חרון אף בעולם, אבדו רשעים מן העולם - נסתלק חרון אף מן העולם. ועל זה שואלת הגמרא בסוף המסכת: מאן רשעים? כשהמשנה אומרת: כל זמן שרשעים בעולם חרון אף בעולם, איזה רשעים? אמר רב יוסף: גנבי. רב יוסף השיב שזה גנבים. המפרשים שואלים: מה השאלה של הגמרא מאן רשעים? כבר למדנו בתנ\"ך וגם במסכת סנהדרין עצמה, כמה פעמים השם רשע, יודעים מיהו הרשע. מדוע שואל כאן מאן רשעים? עוד שאלה: כשרב יוסף עונה שזה גנבי, הגנבים, מדוע הגנבים הם הרשעים שמביאים חרון אף בעולם? מדוע זה יותר מכל שאר עבירות? כל מי שעובר עבירה, איזה עבירה שתהיה, הרי הוא הולך נגד רצון השם, והרי זה בדומה לעבודה זרה אם רוצים לומר, אבל מדוע גניבה זה יותר משאר כל העבירות? ולכן הם אומרים שהפירוש בגמרא ככה: לפי שהמשנה מדברת אודות עיר הנדחת, זה הכל בהמשך לעניין עיר הנדחת, ובעיר הנדחת כתוב שצריכים להרוג את כל האנשים, ואם כן, כשהמשנה אומרת שבזמן שהרשעים בעולם יש חרון אף בעולם, הכוונה רשעים בקשר לעיר הנדחת, כי כל הסוגיא מדברת אודות עיר הנדחת, ולכן הגמרא שואלת, הפסוק \"ולא ידבק בידך מאומה\" זה פסוק שכתוב לאחר שכבר כתוב שצריכים להרוג את כל האנשים. זאת אומרת שכל האנשים שהיו בעיר הנדחת שעבדו עבודה זרה, כל הרשעים האלו כבר אינם בעולם, ואי אפשר לומר שזה הכוונה \"כל זמן שהרשעים בעולם\", ועל זה קאי מה שכתוב \"ולא ידבק בידך מאומה\", שזה קאי על הרשעים שהיו חלק בעיר הנדחת בעבודה זרה. ולכן הגמרא שואלת: איזה רשעים הכוונה? ועל זה אומר רב יוסף שהכוונה לגנבים, לא סתם גנבים, גנבים שגנבו מן החרם, ולכן, אף לאחר שהרגו כל האנשים, ולאחר ששרפו ואיבדו כל הנכסים, כל זמן שהרשעים בעולם, הרשעים האלו שגנבו מן החרם, עדיין יש חרון אף של הקדוש ברוך הוא בעולם. זה הפירוש בגמרא. והרבי מוסיף עומק בזה העניין. הוא אומר שמהלשון במשנה \"כל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם\", ולא כתוב כל זמן שעבודה זרה בעולם. בפשטות היה צריך לכתוב שכל זמן שהרשעים שגנבו מן החרם, עדיין יש להם החרם, זאת אומרת שהעניינים ששייכים לעבודה זרה עדיין יש להם, וזה נמצא בעולם, עדיין יש חרון אף של הקדוש ברוך הוא בעולם. אבל לא כתוב ככה. כתוב \"כל זמן שהרשעים בעולם\", שזה משמע שאפילו אין להם עוד העניינים שגנבו, העניינים שהיו שייכים לעבודה זרה, כבר אין זה בעולם, אבל האנשים עדיין נשארים בעולם, האנשים שגנבו, ועדיין הם בעולם, יש חרון אף של הקדוש ברוך הוא בעולם. אבל לכאורה איך? מדוע כשאין כבר העבודה זרה בעולם, מדוע יש חרון אף? יש אנשים שעשו בעבר עבירה, שגנבו. אז כל זמן שיש הנכסים של עבודה זרה בעולם, מובן שאז עדיין חרון אף השם בעולם, כי יש העניינים של עבודה זרה בעולם. אבל משמע שאפילו שהם כבר אינם בעולם, היות שהאנשים שעשו את העבירה לפני זה והם בעולם, עדיין יש חרון אף. מדוע זה? והרבי מבאר, מיוסד על מה שכתב הרוגאצ'ובר, שגדר גנבה וגזלה שונה מכל שאר עבירות. גדר גנבה וגזלה הפירוש, שכל זמן שהוא לא עשה תשובה והחזיר את ה מה שצריך להחזיר, בכל רגע ורגע הוא עובר את העבירה של גנבה וגזלה עוד פעם, עוד פעם, עוד פעם. זאת אומרת שיש חומרא מיוחדת בנוגע גנבה וגזלה, שבכל רגע שלא מחזיר, שלא עושה תשובה, אז עדיין, אז הוא עובר עוד פעם ועוד פעם. והרוגאצ'ובר הרבי מביא שהרוגאצ'ובר מבאר על פי זה ברמב\"ם, שבכלל ברמב\"ם כשמונה את הלאווים של לא תגזול ולא תגנוב, אומר שאין חייבים מלקות על זה, כי הם בבחינת לאו שניתן לתשלומין. לפי שאפשר לשלם עבור הלאו, לכן אין מלקות. לכאורה היה צריך לומר לפי שזה לאו הניתק לעשה, היות שיש עשה שצריכים להחזיר את הגזילה, והשיב את הגזילה, הרי הלאו של לא תגזול לאו הניתק לעשה, ולכן אין מלקות, כי אין מלקות על לאו הניתק לעשה. מדוע הרמב\"ם אומר שזה לאו הניתן לתשלומין? והרוגאצ'ובר אומר לפי שזה פעולה נמשכת. כשיש לאו שעובר פעם אחת, ואחר כך יש עשה איך לתקן את הלאו, הפירוש הוא שמה שהעשה מתקן, מתקן הלאו שעשה. מה עשה? הוא עשה איזה עבירה, ועל ידי העשה הוא מתקן את העבירה. אבל כאן, לפי שזה בגנבה וגזלה הוא עובר על הלאו כל זמן שהוא לא שילם, הוא לא עשה תשובה, הרי זה פעולה נמשכת. הגזילה עצמה, לא הנפעל שעכשיו יש דבר גזול, כי אם הפעולה של גזילה נמשכת בכל רגע ורגע. לכן כשהוא עושה תשובה ומחזיר את הגנבה והגזילה, הרי זה בבחינת לאו שניתן לתשלומין, לפי שאי אפשר לומר שזה מתקן את הלאו, כי מה שהוא עושה, בלי שהוא יחזיר את ישלם את הגזילה, הפעולה תהיה נמשכת. ועכשיו כשעושה תשובה, אז מפסיק מלהימשך מה מה שהוא עושה, אבל זה לא שהולך למה שעשה בתחילה. ולכן אין זה לאו הניתק לעשה. לאו הניתק לעשה הפירוש שהלאו שעשה נתקן על ידי העשה, אבל כאן רק מה שהוא עושה שהלאו לא נמשך, כי בלי החזרה בתשובה הלאו יהיה נמשך שהוא עובר עוד פעם ועוד פעם. הגם הרבי אומר בהערה 38 שברוגאצ'ובר משמע דזה הוי פעולה נמשכת רק בנידון שהגזילה והגנבה הוה בעין, אבל לא שהגנבה והגזילה כבר אינן בעין, כי אם יש עליו חיוב תשלומין, אבל הרבי מוסיף: יש לומר שזהו גם לגבי זהו רק לגבי החפץ הנגזל. לגבי החפץ הנגזל דגזל לו בכל שעה, בכל שעה כשהחפץ נמצא בעולם הוא גוזל את החפץ תמיד עוד פעם ועוד פעם, אבל לגבי הגברא העובר על איסור גזילה וגנבה הוא דבר נמשך גם אם לא הוה בעין. כל זמן שלא שילם, כל זמן שלא עשה תשובה, העבירה נמשכת. ולפי זה הרבי אומר, אז לכן בנוגע הגנבים שגנבו מן החרם, אף על פי שכבר אין הנכסים שגנבו בעולם, ולכן אין העבודה זרה בעצם בעולם, אבל לפי שזה גנבים, וכל זמן שלא עשה תשובה והם עדיין בבחינת רשע שלא עשה מה שצריך לחזור בתשובה, אז העבירה שעשה נמשכת, גם אם הדבר, החפץ שגנב אין בעולם. השאלה הייתה שמשמע מהמשנה שאפילו אין העבודה זרה בעולם, אין הנכסים שגנבו של עיר הנדחת בעולם, אף על פי כן כל זמן שהאנשים שגנבו, הרשעים שגנבו עדיין הם רשעים, יש חרון אף של הקדוש ברוך הוא בעולם של עבודה זרה, והשאלה הייתה: איך זה? הרי כבר אין החפץ של עבודה זרה בעולם. עכשיו זה מובן, כי כל זמן שהאנשים הם בעולם ולא עשה תשובה, הם עדיין בגדר של רשעים, העבירה שעשו עדיין נמשכת, שהעבירה שעשו שגנבו עבודה זרה, העבודה ז... העבירה של עבודה זרה עדיין יש כאן, כי גנבו את זה ולא עשו תשובה, אז העבירה שעשו זה פעולה נמשכת. זה נקודה אחת מכל ההדרן שהרבי עשה, כפי שנדפס בליקוטי שיחות חלק י\"ז פרשת קדושים. אני רוצה להאריך קצת בעניין הזה של פעולה נמשכת. זה עניין שיש כמה פעמים בתורת הרוגאצ'ובר, וכמה פעמים בתורת הרבי, העניין של פעולה נמשכת, שיש כמה עניינים שלא רק הנפעל נעשה תמיד, יש נ... הוא עשה איזה פעולה, ויש כאן נפעל, וזה יש תמיד. הרבי והרוגאצ'ובר אומרים שלהרבה פעמים יש שהפעולה שעשה, כאילו הפעולה נמשכת ונעשה בכל רגע, נעשה עוד פעם ועוד פעם. אצל הליטבישע זה לא מקובל. פעם דיברתי עם איזה ראש ישיבה של לייקווד, ואמרתי לו איזה עניין בקשר לפעולה נמשכת, הוא אמר ביידיש: דאס איז א וויץ! זה בדיחה, זה לא אמת, אין עניין כזה, מה זה עניין פעולה נמשכת? וידוע שגם רבי חיים בריסקר כאילו צחק מזה, כי שהרבי סיפר פעם הסיפור שפעם שנפגש עם הרוגאצ'ובר, והרוגאצ'ובר אמר לו את העניין של פעולה נמשכת בנוגע קידושין ונישואין, שתמיד זה מתחדש, הפעולה של החתונה נמשכת בכל רגע ורגע, ולא מצא חן בעיני רבי חיים, כשפגש אותו למחר, הוא אמר לו: מזל טוב! שאל אותו הרוגאצ'ובר: מה מזל טוב עכשיו? הוא אמר לו: לפי... לפי שיטתך, עכשיו האסט חתונה געהאט, עכשיו התחתנת, כי זה פעולה נמשכת. זאת אומרת, הוא לא... זה לא היה מקובל אצלו. שמעתי שיש סוף לסיפור הזה, וכדומני שהרבי לא סיפר את הסוף, שהרוגאצ'ובר ענה לו: גם המזל טוב שאמרת לי בשעת החתונה שלי, גם זה נמשך, ולכן לא צריך עכשיו להגיד לי מזל טוב עוד פעם. על כל פנים, זה דבר שלא מצא חן בעיני הליטבישע, שזה עניין של פעולה נמשכת, אבל ברוגאצ'ובר שהוא לומד באופן של היגיון, והרבי, זה עניין שיש הרבה פעמים, כמו בנוגע למילה, כמה פעמים, כפי שאאריך בזה עכשיו. אבל צריכים לדעת, מהו באמת הטעם לזה? מהו הטעם שנגיד שזה יש עניין של פעולה נמשכת? מדוע לא לומר שאיזה פעולה נמשכת, יש פעולה שעשה פעם אחד, וזה וזהו, ואחר כך יש ההמשך, יש הנפעל? גם בנוגע למילה, שהרוגאצ'ובר מביא ראיה מגמרא שמילה זה פעולה נמשכת, לא רק שאחר המילה הוא עכשיו יש נפעל של אינו ערל ושהוא מהול, כי אם שהפעולה נמשכת, והוא מביא ראיה מגמרא, מסיפור אודות דוד המלך, יש לו ראיה, אבל השאלה היא, מה ההסבר בזה? מדוע שנאמר שיש עניין של פעולה נמשכת? מדוע לא נגיד שיש פעולה, והנפעל נמשכת, אבל לא הפעולה נמשכת? ובאמת, יש להסביר את זה שדבר הרגיל, כשעושים דבר רגיל, כמו למשל קניין, קניין רגיל, כשאדם קונה דבר מחברו, כיוון שהדבר נעשה באופן טבעי, אין שום סיבה לומר שהקניין מתחדש בכל רגע. אבל בדברים מחודשים, שהם היפך כפי שצריך להיות באופן הרגיל, באופן הטבע, בזה אומרים שהיות והפעולה פועלת דבר שהוא היפך המציאות, הנה כשהפעולה נגמרת, צריך בפשטות הדבר לחזור לקדמותו, כפי שהוא אמיתת מציאותו. לכן, כדי שיישאר הדבר כפי שהפעולה, שפעלה הפעולה, צריך להיות פעולה נמשכת. על דרך מה שמסביר בתניא בשער היחוד והאמונה פרק ב', בתוכן העניין של המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, שהקדוש ברוך הוא מחיה ומהווה את העולם בכל רגע ורגע מחדש, ואם יפסיק לרגע אחד להחיות את העולם, יבוטל ויהיה כאין ואפס. הסיבה לדבר, כיוון שפעולה, הפעולה לחיות ולהוות העולם שיהיה מציאות יש, הוא היפך המציאות האמיתי. המציאות האמיתי שאין מציאות כזה חוץ מ... אין איזה מציאות חוץ מהקדוש ברוך הוא. לכן צריך בכל רגע ורגע מחדש להוות ולחיות אותו שוב באופן דפעולה נמשכת, דאם לא כן יחזיר, יחזור העולם למציאותו וטבעו האמיתי כמו מקודם ויהיה עין ואפס. ומביא דוגמה על זה מקריעת ים סוף, שכל הלילה היתה צריכה להיות רוח קדים כדי שיעמדו המים ולא ייפלו. וזאת מדוע? בכיוון שטבע המים הוא ליפול, וכדי לפעול היפך הטבע והמציאות, צריכה הפעולה להימשך ולהתחדש בכל רגע מחדש. ועל דרך זה בנוגע לבריאת העולם, כי מה שהפעולה עושה זה היפך המציאות, והטבע והמציאות... כפי שהוא בעצם נשאר, אלא עכשיו הוא עושה היפך המציאות, צריך להיות הפעולה תמיד, כמו בקריעת ים סוף. ובאמת זה היה יכול להביא ראיה, לא מקריעת ים סוף, כי אם מכוס מים. מים בדרך הטבע לא עומדת, זה יורד למטה. אלא אם שמים מים בכוס, אז תמיד צריך להיות הכוס, הדי ווענט, הקירות של הכוס צריכים להיות תמיד עושים פעולה שהמים לא ירד. זה עניין פעולה נמשכת, שהפעולה שמה שהמים שמה שהכוס עושה צריך להימשך תמיד. בליקוטי שיחות בכמה פעמים, בכמה מקומות הרבי מביא כמה עניינים שהם בבחינת פעולה נמשכת. לדוגמה, חלק ד', הרבי מסביר הדין דהקדש, דמה שאדם יכול לשאול על ההקדש ולהחזירו למצבו הקודם להיות חפץ של חול, הרי זה מפני שלכתחילה כל הפעולה דהקדש היא פעולה מחודשת, היפך הטבע הרגיל של כל דבר חול, ולכן כדי שיחול עליו קדושה צריכה פעולת ההקדש להיות נמשכת בכל רגע ורגע מחדש. וממילא יש באפשרות האדם להפסיק את פעולת ההקדש, ובדרך ומדרך ממילא חוזר הדבר למצבו הטבעי הרגיל. זאת אומרת, הקדש זה היפך הטבע, בטבע כל דבר הוא חול. ואם עושים מזה הקדש, זה מצד דרכי העולם, לא מצד בעצם, בעצם הכל של הקדוש ברוך הוא, אבל מצד טבע העולם זה חול, ועכשיו עושה מזה דבר היפך הטבע, אם הפעולה תיפסק, אז יחזור לקדמותו ולא יהיה הקדש. ולכן מה שאומרים מה שעושים כששואלים על ההקדש, מפסיקים הפעולה מלהימשך. ואפשר לומר, אומרים ככה אומרים כמה אחרונים גם כן, שלגבי דין שליחות, כי לגבי דין שליחות יש חקירה, החקירה הידועה, השלושה אופנים אם שלוחו של אדם כמותו ממש, או לא כמותו ממש, רק הפעולה מתייחסת להמשלח, או שבכלל אינו כמותו, כי אם אף על פי שזה שליח ולא המשלח, אף על פי כן זה מועיל בשביל המשלח, איזה עניין. אבל יש חקירה אחרת, מסתמא זה קשור לחקירה הזאת, אבל חקירה אחרת, אם העניין של שליחות זה פעולה נמשכת. כשמישהו ממנה איזה אדם להיות שליח, האם השליחות מתחדשת בכל רגע ורגע, או שעושה אותו שליח ונעשה שליח עכשיו ולא הפעולה אינה צריכה להתחדש? כי יש מקום לומר דזה שיכול אדם לפעול בשביל המשלח ולהיות כמותו ממש, אין זה דבר טבעי ורגיל, שהרי אין השליח אותו האדם, הוא לא המשלח. ולכן גם שם אפשר להיות סברא שזה שעניין השליחות הוא הוא פעולה נמשכת, שבכל רגע ורגע ממנה המשלח שוב מחדש את השליח להיות שלוחו. ויש לומר שאינו כן, אבל יש מקום לומר שזה פעולה נמשכת. כי מה שהוא עושה, מה שהשליח מה עניין השליחות הוא היפך הטבע, הוא נשאר שמעון ואף על פי כן הוא כמו ראובן. זה סתירה, זה כמו היפך הטבע, ולכן צריך להיות תמיד שיהיה הפעולה שממנה אותו לשליח. ועל פי זה מתבאר המחלוקת של הטור והרמב\"ם בנידון דנשתטה המשלח לפני שעשה השליח שליחותו לתת גט לאשתו. דמהרמב\"ם הלכות גירושין פרק ב' הלכה ט\"ו נמצא שמן התורה הוי גט כשר, אף אם נשתטה המשלח לפני שקיים את השליחות, לפני שעשה את השליחות, רק מדרבנן פסול. הטור, אבן העזר סימן קכ\"א, סבירא ליה שגם מן התורה אין זה גט כשר, כמו שמבואר בקצות סימן קפ\"ח סעיף קטן ב'. דיש לומר שהמחלוקת היא ככה: הטור סבר שבאמת השליחות פעולה נמשכת בכל רגע מחדש, ולכן ברגע שנשתטה המשלח, כבר אינו יכול להמשיך ולעשותו שלוחו מחדש, כי שוטה אי אפשר למנות שליח. לכן אפילו מן התורה אינו גט כשר. אבל הרמב\"ם סבר שאינה פעולה נמשכת, אלא לאחר שמינה אותו לשליח, הרי הוא שליח מצד עצמו, ואין צורך שימנה אותו כל רגע מחדש, ולכן הוא סובר שהגט כשר מן התורה, כיוון שברגע המינוי היה פיקח, והשליח כבר נעשה והולך עושה שליחותו. אי, אם כן, מדוע אם מת המשלח אי אפשר לתת את הגט? ולכאורה אם השליחות לא הוה פעולה נמשכת, אלא לאחר שנתמנה השליח עושה השליחות, הוא שליח מצד עצמו עכשיו, מדוע לא יכול לתת את הגט גם לאחר שמת המשלח? התירוץ לזה פשוט שזה מטעם, מטעם אחר, שהיות ומת, אין ממי לגרש, אין גט לאחר מיתה, כי אין הבעל כבר בחיים, אין כאן ממי לגרש, אבל לא מצד חיסרון בשליחות. ובאמת אפשר לומר כן בנוגע לשעבוד קרקעות גם כן. שעבוד קרקעות זה דבר והיפוכו. שיעבוד קרקעות זה דין מחודש היפך הטבע הרגיל. מדוע? לפי שבעצם הקרקע שייך לאדם, ללווה, או למי שלקח את הקרקע מן הלווה, שזה שלו. אבל מאידך, זה משועבד להמלווה. אז למי זה שייך? זה שייך למלווה, זה שייך ללווה, או ללוקח. והדין שיעבוד הוא שיש שני דברים ביחד. זה כמו היפך הטבע, שזה שלו, של הלווה, ואף על פי כן זה שייך להמלווה. ולכן אומרים, אפשר להגיד, שזה פעולה נמשכת. שהשיעבוד שנעשה בכל רגע ראשון נפסק, כי זה היפך הטבע, צריך עוד פעם לעשות את זה, כמו בקריעת ים סוף, כמו בבריאת העולם, ולכן זה פעולה נמשכת. ועל פי זה, יש לתרץ סתירה ברמב\"ם. באמת התוספות שואל את השאלה הזאת, אבל סתירה ברמב\"ם. ברמב\"ם הלכות נחלות, פרק ג' הלכה ה', הרמב\"ם פוסק: אין הבכור נוטל פי שנים במלווה, אף על פי שהוא בשטר, אף על גב שגבה קרקע בחוב אביהן. זאת אומרת, הבכור נוטל פי שנים, אבל הדין הוא שנוטל פי שנים רק מבמוחזק. אם הכסף, הנכסים היו בעולם, היו שייך להאב לפני שמת, וכשמת, אז יש ירושה, והבכור נוטל פי שנים. אבל אם זה ראוי, זאת אומרת, זה בא אחר כך, אם אחר שמת האב מישהו בא והביא איזה דבר בשביל האב, על בזה אין לוקחים פי שנים. ולכן פה אומר, והרמב\"ם פוסק ככה, שאם מישהו שילם את החוב שהוא חייב להאב לאחר מיתת האב, אף על פי שהיה בשטר, זה נקרא ראוי ולא מוחזק, ואין הבכור נוטל פי שנים. מאידך, כתב בהלכות מלווה ולווה, פרק י\"א הלכה ד', שכל נכסי הלווה תחת שיעבוד המלווה מן התורה, ומסביר המגיד משנה, שסבירא ליה להרמב\"ם, שיעבודא דאורייתא. לפי זה זה סתירה. אם שיעבודא דאורייתא, הפירוש הוא שגם לפני זה היה כבר שייך מדאורייתא להאב, אף על פי שעוד לא שילם את זה, כי היה שיעבוד, ושיעבודא דאורייתא היה שייך לו. אז מדוע זה נקרא ראוי, לא... שואלים המפרשים, לא מוחזק? והתירוץ הוא שהרמב\"ם סבירא ליה שזה... ששיעבוד זה פעולה נמשכת, ופעולה נמשכת הפירוש, שבכל רגע נפסקת ונעשה עוד הפעם, נפסק עוד הפעם. זאת אומרת שמה שהקרקע הזה שייך להאב, רגע לפני שמת נפסק, וכשמת, אז התחיל עוד פעם. זאת אומרת שזה בא... שהשיעבוד מתחדש בכל רגע. אז כשבא לירושה, זה מתחדש רק בשעה שיש כאן ירושה, וזה כבר אחרי מיתת האב, ולכן אף ששיעבודא דאורייתא, אין הבכור נוטל פי שנים בזה. על כל פנים, כאן רואים כמה עניינים שאומרים עליהם פעולה נמשכת, והטעם על זה, כי עושים איזה פעולה, שאם מפסיקים את הפעולה, אז זה חוזר לקדמותו. לפי שבעצם זה לא כמו שעושים עכשיו, אלא נעשה עוד פעם כשעושים את זה, כמו בקריעת ים סוף, שהרוח בא, אז המים עמדו, אבל אם היה נפסק הרוח, היה נופל המים, לפי שזה טבע המים. לכן צריך עוד פעם לעשות את העניין של... שהמים יעמוד, שהרוח עושה את הפעולה. ולכן בכל העניינים האלו שאמרתי, שם אומרים פעולה נמשכת. וכן כאן אומר הרוגאצ'ובר והרבי, שגם גניבה וגזילה פעולה נמשכת. אבל על זה צריכים להבין, מדוע שנאמר שגניבה וגזילה פעולה נמשכת? מדוע לא נאמר שהוא גנב, עשה עבירה, ועכשיו חייב להחזיר מה שגנב? מדוע אומרים... מה הסתירה פה? מה כאן... יש כאן סיבה להגיד שגניבה וגזילה זה סיבה... זה פעולה נמשכת שבכל רגע נעשה עוד פעם הגזילה ולא רק שחייב לשלם? למשל, במלווה. לא אומרים שמי שלווה כסף, שחייב להחזיר, זה בכל רגע כאילו הוא לווה את הכסף עוד פעם. ההלוואה נהיתה פעם אחת, חד-פעמי, ואחר כך הוא חייב לשלם מה שלווה. ולא... אולי כתוב באיזה מקום שזה גם פעולה נמשכת, כפי שידעתי, לא ראיתי שזה יהיה פעולה נמשכת, מדוע שנאמר שזה פעולה נמשכת? בפשטות זה לא פעולה נמשכת. זה קיום... נפעל! כשאני לווה כסף, יש כאן נפעל שאני חייב לשלם. ולמה לא אומרים בגניבה וגזילה גם כן, מה הסיבה לומר שזה פעולה נמשכת? ואולי הכוונה ככה: גם בגזלה יש עניין כזה, לא ממש כזה, אבל כעין זה. בגזלה חייב להחזיר כי כי הכסף שייך להנגנב, להנגזל, זה הכסף שלו. גם כשהוא גזל, הכסף של הנגזל. אף על פי כן אומרים שיש להגזלן, להגנב, איזו התחייבות בנוגע להכסף הזה. צריכים, מחייבים אותו לעשות איזה דבר בנוגע של הכסף הזה. לכאורה בכלל אם דבר זה שייך למישהו אחר, מה השייכות שלי? מדוע שאני חייב לעשות איזה דבר בממון של חבירו, של אדם אחר? והסיבה מדוע אני חייב, לפי שגנבתי את זה, לקחתי את זה נגד רצונו וגנבתי את זה. זאת אומרת שכל הסיבה שאני צריך להחזיר את הכסף שלו, זאת אומרת יש עליי התחייבות בנוגע להכסף של השני, זה הכל בשביל שגנבתי את זה. זאת אומרת, בשעה שאומרים לו: אתה חייב להחזיר את הכסף עכשיו, יש לך לעשות תשובה ולהחזיר את הכסף עכשיו, מדוע? כי גנבת את זה. זאת אומרת שהגניבה שעשה, זה ליגט, זה בתוך החיוב להחזיר את הכסף. זה לא במלווה. במלווה, מלווה להוצאה ניתנה. זאת אומרת שהממון, הכסף שהמלווה נתן להלווה, כבר אינו של המלווה, ועכשיו יש עליו התחייבות להחזיר את הכסף להמלווה, אבל זה עניין בפני עצמו. זה נפעל מזה שאני לוויתי את הכסף, אבל זה עניין בפני עצמו. מה שאין כן בנוגע גזלה, כל הסיבה תמיד מדוע אני צריך להחזיר הכסף שלו, זה זה לא הפירוש שאני מחזיר איזה כסף שלי ליתן לו. במלווה זה כסף שלי שאני חייב מצד הסיבה שלוויתי חייב אני להחזיר את הכסף, אבל כאן זה בשביל זה הכסף שלו. לפי שהכסף שלו ובאמת כל, אם זה כסף שלו, כל העניינים שייכים אליו. מה שאני חייב לעשות איזה עניין בהכסף שלו זה לפי שגנבתי את זה. זאת אומרת שהגניבה תמיד כאן, שאז גניבה היא הסיבה מדוע אני חייב. ולכן, אם אין כאן הגניבה, זה מה זה, מה הפירוש? שנשאר שאני חייב ליתון, ליתן לו את הכסף הזה? אני חייב לעשות איזה דבר מהכסף הזה כשהכסף הזה הוא שלו? מדוע אני חייב לעשות איזה דבר בהכסף שלו? אלא הגניבה ליגט אין דעם. לפי שהגניבה ליגט אין דעם ממילא זה הפירוש שאני גונב את זה עכשיו. לפי שאני גונב את זה, זה הגניבה שאני עושה, הגניבה שעשיתי לא בעבר, הגניבה עכשיו ליגט אין דעם שהכסף שלו אני לקחתי את זה, כי לקחתי נגד רצונו. ולכן יש מקום גם כן, כפי שהרבי אומר בהערה, שהעניין של פעולה נמשכת הוא רק אם החפץ שגנב עדיין בעולם. כי כל העניין הוא, יש סברא בזה, כי שהחפץ יש כאן, והחפץ שייך לאיש השני, להנגזל, הנגנב, וזה שלו, ואף על פי כן יש עליי חיוב. והחפץ בוודאי שזה שייך לו, אני גנבתי את זה אבל זה שלו. ולפי זה שזה שלו, באמת לכן אני צריך להחזיר את זה, אבל לכאורה איזה התחייבות, מדוע יש התחייבות עליי לעשות איזה דבר בהגניבה שלו, בהדבר שלו? אלא לפי שאני גנבתי את זה. זאת אומרת שליגט אין דעם דעניין הגניבה, וזה לכאורה שייך יותר אם החפץ שגנבתי קיים עדיין בעולם. אבל הרבי אומר, שגם אם יש עליו חיוב להחזיר את ה, לשלם את הכסף, גם כן אפשר לומר שזה פעולה נמשכת. למה? כי אם אני, כשאני חייב להחזיר לו זה לא בשביל לקחתי זה הכסף שלי אלא אני חייב ליתן לו, זה הכסף שלו. זאת אומרת, יש עליי התחייבות להחזיר את הכסף לו. וכיוון שזה להחזיר את הכסף שלו, זאת אומרת זה שלו, זה כאילו כמעט אולי כמו, לא ממש, בנוגע לקרקע אומרים, קרקע אינה נגזלת. כל מקום שהוא, זה ברשות הבעלים, אינה נגזלת. בעצם בהיגיון זה גם כן בנוגע למטלטלין. אם המטלטלין שלו, זה שלו, בכל מקום שהוא זה שלו. ועכשיו אומרים לי: זה תכל'ס שלו, אבל אתה צריך להחזיר לו את זה. זה בשביל שגנבתי. זאת אומרת הגניבה הוא חלק מהנפעל. זה לא שיש פעולה ונפעל ונפעל זה דבר בפני עצמו כמו במלווה, זה הפעולה זה חלק מהנפעל. פעולת הגניבה זה הנפעל, הנפעל שחייב להחזיר לו זה פעולת הגניבה. ובאמת אפשר לומר ככה גם כן בנוגע למצוות מילה, שהרוגאצ'ובר והרבי אומרים שמצוות מילה גם כן פעולה נמשכת, וגם כאן השאלה: מדוע שנאמר שזה פעולה נמשכת? מדוע זה פעולה נמשכת? אולי עושה פעולה אחת ואחר כך יש נפעל? נפעל שהוא מהול, שהוא אינו ערל, אבל מה מה מכריח? יש ראיה מהגמרא, אבל מה ההיגיון בזה? מדוע במילה אומרים גם כן שהוא פעולה נמשכת? ואולי יש לומר גם כן כזה, על דרך זה, בדרך אפשר, כי אולי זה לא סברה אמיתית, אבל אולי, עפעס א גאנג, על דרך זה, שיש עניין של לא רק שעושה שצריך לעשות פעולת המילה, אלא יש חיוב שצריך להיות מהול. מה הפירוש שהוא מהול? מילא שאינו ערל, אינו ערל זה דבר גשמי. אין לו עורלה, אין לו עורלה. זה אפשר להיות נפעל, עניין בפני עצמו, עכשיו הוא אדם שאין לו עורלה. אבל להיות בגדר עם עם עם חלות גדר של מהול, מהול זה עניין, זה לא עניין טבעי מהול, אינו ערל זה עניין טבעי, מהול זה זה עניין חיובי שיש עליו גדר מהול. מה הפירוש גדר מהול? אין לו עורלה, אבל מהול זה עניין עניין הלכתי, זה עניין תורני, זה לא עניין גשמי, הגדר של מהול. ואיך הוא מהול? מה עושה אותו אחשב למהול? אינו ערל. אבל אם יש עניין שצריך להיות מהול, זה רק בשביל שעשה את המצווה של פעולת המילה. לפי שעשה את הפעולת המילה, זה מצווה, מצד דיני תורה זה עושה אותו שהוא עכשיו מהול. זאת אומרת, כל חייו שהוא מהול, כל רגע, זה לפי לא רק לפי שעשה פעולה לפני זה, שאז עשה פעולת מצווה ועכשיו נפסקה המצווה, ועכשיו יש הוא אדם גשמי שאין לו עורלה, איך זה שעכשיו יש עליו גדר מהול? אלא זה לפי שעשה את הפעולה. זאת אומרת שבתוך הלהיות ערל כל חייו, זה בשביל, ס'ליגט אין דעם מהול די פעולה של המילה. וזאת אומרת שזה עכשיו יש הפעולה של המילה. צריכים להסביר את זה במילים אחרות אולי, אבל לכאורה זה הכוונה ככה. ויש לומר איזה סגנון אחר כאן, שיש לפעמים כשיש פעולה ונפעל, יש שני אופנים. לפעמים זה בבחינת יסוד ובניין, לפעמים זה בבחינת סיבה ומסובב. סיבה ומסובב הפירוש: יש איזה דבר שזה סיבה שעל ידי זה נעשה דבר שני, אבל דבר שני מקבל מציאות בפני עצמה. לאחר שיש הסיבה ויש המסובב, המסובב זה מציאות בפני עצמה. יסוד ובניין הפירוש שיש איזה דבר שהיה, הייתה, היה סיבה לדבר אחר, אבל זה היסוד של הדבר השני. ובדבר השני נמצא תמיד היסוד. למשל, דוגמה לעניין של יסוד ובניין: שיעבוד קרקעות. שיעבוד קרקעות: כשאני לוויתי כסף, כל הקרקעות שלי משועבדים למלווה. אבל ו- מה הסיבה? המלווה, מה שלוויתי את הכסף, זה הסיבה שאני חייב שזה הנכסים משועבדים. אם שילמתי את החוב, אז אין כאן שיעבוד. לכאורה מדוע? לאחר שלוויתי ונעשה שיעבוד, נעשה שיעבוד. אבל כל יסוד השיעבוד זה שלא שלוויתי כסף ואני חייב כסף, ולכן כשבטל היסוד בטלה הסיבה. זה לפי שבתוך המסובב זה לא סיבה שגורם סיבה אחרת. לפעמים יש סיבה ומסובב, למשל כשחכמים עשו גזירה בשביל טעם, אפילו בטל הטעם, נשארת הגזירה. זאת אומרת שאף על פי שיש טעם, הטעם זה סיבה להגזירה, אבל עכשיו הגזירה היא מסובב, והמסובב נעשה יש לו מציאות בפני עצמו, אף ש- אף שבטל הטעם. אבל יסוד ובניין הפירוש שבתוך הנפעל, כל מציאות הנפעל הוא הפעולה. אולי זה המחלוקת בין רמב\"ן לתוספות בטענינן ליתמי, אם טענינן ליתמי גם כן מזויף. תוספות אומרים שאף שלא טענינן מזויף, טענינן פרוע. אף על פי שכל נאמנות של פרוע זה מיגו דמזויף, ואי אפשר לטעון בשביל היתומים מזויף, אף על פי כן אפשר לטעון פרוע. והרמב\"ן בבבא בתרא, במלחמות בבבא בתרא אומר שאי אפשר. אם אי אפשר לטעון בשביל היתומים מזויף, אי אפשר לטעון פרוע, כי כל מציאות נאמנות של פרוע זה בשביל, במיגו דמזויף. והוא אומר שאם אי אפשר לטעון מזויף, בטל היסוד, נפל היסוד, נפל הבניין. מה המחלוקת בין תוספות והרמב\"ן? תוספות סבירא ליה דמיגו, זה בין שתי הטענות במיגו, זה בבחינת סיבה ומסובב. ואף על פי שסיבת הפרוע, נאמנות הפרוע זה בשביל מזויף, אבל נעשה זה מציאות בפני עצמה, עכשיו זה יש כאן נאמנות בעניין של פרוע, ולכן ביתומים אף שאין לטעון בשבילם מזויף, אפשר לטעון פרוע. והרמב\"ן סבירא ליה שזה בבחינת יסוד ובניין, ולכן אם בטל היסוד, כל מציאות פרוע זה שבזה ליגט דער עניין פון מזויף, איך שמסבירים את זה. ועל דרך זה כאן, בנוגע למילה, בנוגע לגניבה, שליגט, מונח בהנפעל שזה שיהיה עורל, מונח הפעולה. זה לא רק נפעל מהפעולה, כי אם זה רק נפעל, אין כאן מציאות של הלכה שיש עליו גדר של מהול, כי לא, אין עצם מציאות של מהול, אין לו ערלה, אבל כדי שיהיה מציאות עורל, אם אומרים שיש כאן מציאות של מהול, זה לפי שיש כאן מצווה, אין כאן מצווה, המצווה נעשית, אבל המצווה נעשית עכשיו גם כן. וכן בנוגע לגניבה וגזילה, כי בעצם אומרים שבגזילה הכסף של הנגזל, אם הכסף של הנגזל זה כולו שלו, ואחר כך אף על פי כן מחייבים את הגזלן לעשות איזה דבר, לעשות תשובה או איזה דבר שצריך לעשות, לאו דווקא תשובה, להחזיר את זה, יש עליו חיוב מה לעשות עם כסף של שני, אף על פי שזה שלו, הוא כאילו שבכל מקום שהוא זה שלו, מה נוגע? אלא בשביל שגנבתי את זה, אז שליגט אין דעם דעניין הגניבה, וזה כאילו הסתירה, אם זה שלו או שלי. אם זה שלו, אין לי התחייבות, אם זה שלי, אין זה שלו. ולכן אומרים כאן שליגט אין דעם בבחינת יסוד ובניין, ולכן בגזילה אומרים שזה פעולה נמשכת. ונחזור לשיחה, להדרן על מסכת סנהדרין, ולפי שגניבה זה פעולה נמשכת, ולכן אלו שגנבו מן החרם של עבודה זרה של עיר הנידחת, אף על פי שאין המציאות, החפץ בעולם, אבל הם בעולם ולא עשו תשובה, נקראים עדיין רשעים, אז עדיין יש פעולת הגניבה של עבודה זרה, כי זה העבירה שעשו, וזה נמשך כל זמן שלא עשו תשובה. ולכן, כל זמן שרשעים בעולם, רשעים שגנבו מן החרם, אף על פי שאין כאן החרם בנמצא בעולם, יש חרון אף של עבודה זרה של הקדוש ברוך הוא בנוגע לעבודה זרה, כי יש כאן עניין של עבודה זרה. וזה פעולה נמשכת באופן שבדבר שלא טוב, אבל לפעמים אומרים גם כן בעניין טוב שיש פעולה נמשכת, כמו במילה, עניין החרמים, בנוגע ליציאת מצרים, יש את האריכות של הרבי שיציאת מצרים על פי הלכה זה עניין של פעולה נמשכת, ולכן לא אומרים חסל סידור פסח כי הפסח נמשך, לא רק סתם נמשך, מכל יום טוב נמשך המשכה לכל השנה כולה, כי אם זה פעולה נמשכת, פעולת יציאת מצרים, כמו שהרבי מבאר בליקוטי שיחות, חלק ה', י\"ט כסלו. ויהי רצון, שכל העניינים הטובים יהיו פעולה נמשכת, ויהיו גורמים הנפעל הטוב, והעיקר שהכול יביא לביאת המשיח בקרוב ממש.